לא לבד בהמתנה

מחקר משותף וראשון מסוגו של המרכז הרפואי הלל יפה ואוניברסיטת רייכמן בחן את ההשפעות של רובוט קטן הממוקם בחדר במיון ומבצע מחוות הזדהות למטופלים הממתינים. התוצאות היו מובהקות: ירידה בתחושת הלחץ, יותר חיוכים ואפילו ניסיונות להתחבב על הרובוט, שמידותיו כגודל מנורת שולחן, ולהעדיף את חברתו.

"כל מי שאי פעם נכנס לחדר מיון בבית חולים מכיר את תחושת הלחץ, החרדה וחוסר הוודאות", מסבירה ד"ר דקלה דהן-שריקי, סגנית מנהל המרכז הרפואי הלל יפה, ומי שעמדה בראש המחקר המשותף מטעם בית החולים. "ההגעה לבית החולים מלווה כמעט תמיד במצבי מצוקה ומכאוב, שאליהם מצטרפים אי-ודאות לגבי האבחון והטיפול. העומס הרב במחלקות לרפואה דחופה אינו מאפשר לצוותים להעניק את הליווי הרגשי שהיו מעוניינים להעניק למטופלים ולמלוויהם בעת השהייה במיון. שילוב של שני האלמנטים האלו הוא הבעיה שבחרנו להציג לצוות המחקר של המעבדה לתקשורת אדם-מכונה (miLab) של אוניברסיטת רייכמן", מתארת ד"ר דהן-שריקי את המקור לפתרון היצירתי שניתן: אובייקט רובוטי פשוט קטן וחמוד, שנראה קצת כמו מנורת קריאה, אך מסוגל לעשות מחוות שונות. לאחר פיתוח ומחקר אמפירי הוכיח הרובוט כי נוכחותו ומחוותיו מצליחות להפיג את המתח ולהעניק תחושת רווחה לממתינים.

הפרויקט, שכאמור, נהגה במסגרת שיתוף פעולה מתמשך בין המרכז הרפואי הלל יפה ואוניברסיטת רייכמן, בחן כיצד אובייקטים רובוטיים פשוטים משפיעים על התנהגות ותחושות הפונים למחלקה לרפואה דחופה (מיון) ומלוויהם. הרובוט עצמו הוא פיתוח ייחודי שנוצר במכוון בצורה לא אנושית ופותח עבור שימושים נוספים.

"אם אתה בונה רובוט בצורה אנושית, אתה מצפה ממנו לתגובות אנושיות", מסבירה ד"ר הדס אראל, ראש תחום רובוטים חברתיים במעבדה לחדשנות במדיה באוניברסיטת רייכמן. "למעשה, אין סיבה לייצר רובוט שמנסה לדמות בני אדם, כיוון שזה מיד מייצר תחושה של זיוף לא מוצלח. לעומת זאת, מרגע שלאובייקט יש התנהגות אוטונומית, בני אדם מתייחסים אליו כאל יצור חברתי, גם אם אינו מעוצב כחיקוי מלאכותי לבן אדם".

לכן, הרובוט שנבחר למחקר עוצב כמעין מנורה קטנה, שאינה מדברת, אלא מתקשרת אך ורק באמצעות מחוות. הוא יודע "להסתכל" על האדם שמולו על ידי הרמת ראשו, בדומה לגור כלבים, לרכון בהבעת עניין לכיוון המטופל, ולהנהן בתגובה להתייחסות של המטופל אליו.

הרובוט שעוזר להרגיע אנשים בחדר מיון בהלל יפה

כיצד בוצע המחקר?

הרובוט הוצב בחדר המיון של הלל יפה, שהוא צומת מאתגר המטפל מדי שנה בכ-140 אלף מטופלים ונחשב לאחד העמוסים במדינת ישראל. סביבה מלחיצה לכל הדעות.

הממתינים חולקו לשלוש קבוצות: קבוצה שנחשפה לרובוט שמביע עניין ומתייחס אל המטופל בכל רגע נתון, קבוצה שנחשפה לרובוט שבוחן את הסביבה אך אינו מתמקד במטופל באופן מיוחד, וקבוצת ביקורת ללא רובוט.

התוצאות, שהיו מובהקות סטטיסטית, היו מדהימות. המשתתפים שישבו לצד הרובוט הקשוב אך ורק אליהם חייכו הרבה יותר, ודיווחו על רמות סטרס נמוכות משמעותית. הם תיארו תחושה "שמישהו רואה אותם" ו"מלווה אותם". התגלית המפתיעה ביותר הייתה עוצמת הקשר שנוצר: "הם לא רצו לחזור למלווה שלהם", מסבירים מחמוד חמדאן - אח בחדר המיון של הלל יפה, שליווה את הפרויקט יחד עם צוות חדר המיון, ויובל רובין מצוות החוקרים של אוניברסיטת רייכמן. "הם העדיפו לשבת מול הרובוט ולא פירשו את נוכחותו כגורם שיזרז את הטיפול בהם, אלא פשוט הרגישו שיש איתם מישהו".

מחקר ראשון ורעיון עתידי לביצוע

המחקר נחשב לראשון מסוגו לאור העובדה שבחן אובייקט רובוטי כזה בשדה קליני מחוץ לתנאי מעבדה, והחוקרים כבר מתכננים מחקרי המשך לבחינת השפעתו גם על התחושות שמייצר הרובוט בקרב מטופלים וצוותי הרפואה השונים בצמתים נוספים. "בעתיד, ייתכן שנראה רובוטים פשוטים כאלה מוצבים במחלקות אשפוז ובמיונים", מציינים החוקרים, "הדברים דורשים העמקה נוספת, אך ללא ספק, כרגע ברור שיש בהם בכדי לספק תחושת ביטחון ושלווה במקום הכי פחות צפוי".