מחקר במרכז הרפואי הלל יפה: הריון ותאונות דרכים

ביחידת הטראומה של המרכז הרפואי הלל יפה בסך הכול רצו לבדוק אם יש צורך לבצע שינוי באופן הטיפול, הניטור והמעקב בנשים בהיריון שנפגעו בתאונת דרכים. התוצאות שהתקבלו הפתיעו את מי שהוביל את המחקר, פרופ' משנה בוריס קסל, מנהל היחידה לטראומה, ואת ד"ר נתנאלה מילר, שערכה את המחקר יחד איתו, כאשר התברר שיש בהיריון בכדי להפחית באופן מובהק את חומרת הפציעות ואף למנוע מוות.

המחקר שבוצע ב"הלל יפה" היה מחקר רטרוספקטיבי המבוסס על נתוני רישום של מכון הטראומה הארצי (מכון "גרטנר"). הנתונים שנסקרו כללו פירוט דרגות חומרת פציעה של 3,794 נשים בהיריון ו-3,441 נשים ללא הריון, שהגיעו לטיפול בכלל מרכזי הטראומה בארץ לאחר תאונת דרכים, בין השנים 2006 עד 2013, ובטווח הגילאים 18 עד 40. מטרת המחקר הייתה, כאמור, לבדוק אם חומרת הפגיעה לאחר תאונת דרכים שונה בין נשים בהיריון לבין נשים שאינן בהיריון, ביחס למיקום האישה ברכב. כמו כן, נבדקו התמותה והתחלואה בכל המקרים שנסקרו.

"הסיבה שבעטיה החלטנו לבדוק דווקא נושא זה הייתה בשל המדיניות הקיימת בתחום הטיפול בנשים בהריון לאחר תאונות דרכים", מסביר פרופ' משנה קסל. "כיום, כל אישה בהיריון הנפגעת בתאונת דרכים ומגיעה לבית חולים, מאושפזת בהכרח לשם ביצוע מעקב וניטור שלה ושל העובר, גם אם הפציעה קלה ביותר. לעומת זאת, נשים שאינן בהיריון, במידה והפציעה קלה – אינן מאושפזת בהכרח. המחקר בדק את הצורך בשינוי במדיניות, אבל המסקנות שהגענו אליהן והנתונים שהופקו היו בהחלט שונים מאשר ציפינו", הוא מסכם.

התוצאות: נשים בהריון נפצעות פחות ובחומרה פחותה

"תוצאות המחקר היו במספר מישורים, כאשר, כמובן, הקפדנו לבדוק את ההבדל בין שתי הקבוצות – הריוניות ולא הריוניות", מציין פרופ' משנה קסל. "ראשית, ראינו כי הרוב המכריע של האשפוזים מיותרים. דהיינו, לא נצפתה פגיעה באישה, בהיריון או בעובר, ברוב המקרים". מספר מסקנות נוספות שהתקבלו היו כל אחת מפתיע מקודמתה.

רוב הנשים שהיו בהיריון ואושפזו לאחר תאונה היו דווקא הנהגות, אבל סבלו מפציעות קלות בלבד (בדרגות חומרה בטווח שבין 1 ל-8, על פי המדד המקובל להערכת פציעות טראומה).

ב-99% מכלל הנשים בהיריון הייתה חומרת הפציעה קלה (טווח שבין 1 ל-8), זאת בהשוואה ל-71% בקרב הנשים שלא היו בהיריון.

נשים בהיריון אשר היו הנהגות ברכב (67% מכלל הנשים בהיריון שנפגעו נהגו ברכב), חומרת הפציעה שלהן הייתה באופן מובהק נמוכה יותר מאשר נשים בהיריון שהיו ברכב ולא נהגו (33%). כך, למשל, חומרת הפציעה בדרגות חומרה בינוני וקשה עמדה על 1.3% בקרב נשים בהיריון בהשוואה ל-29% לנשים שאינן בהיריון.

דהיינו, בתאונת דרכים בה מעורבת אישה בהיריון, הסבירות היא שחומרת הפציעה להריונית תהיה קלה יותר.

נתון מפתיע לא פחות – חומרת הפציעה והתמותה בנשים בהיריון המעורבות בתאונות דרכים הייתה נמוכה יותר באופן מובהק מאשר נשים שאינן בהיריון. התמותה של נשים בהיריון לאחר תאונת דרכים לעומת נשים שאינן בהיריון הייתה נמוכה יותר מהידוע ומדווח בספרות המערבית - 0.03%. דהיינו, בכל השנים הללו נפטרה רק הריונית אחת, כאשר חומרת הפציעה הייתה חמורה ביותר. בנוסף, אחוז הסיבוכים בהריון והמקרים שבהם היה צורך בהפסקת הריון היה נמוך מאוד למרות התאונה ועמד על 1% בלבד.

"באופן הפשטני ביותר ולאור הנתונים" מסביר פרופ' משנה קסל, "ניתן לומר שאם אישה נפצעת בתאונת דרכים, רצוי שתהיה בהיריון ואפילו רצוי שתהיה הנהגת, כי אז הפציעות תהיינה קלות ולא מסכנות חיים –שלה או של העובר".

עם זאת, במסקנות המחקר ישנה המלצה להמשיך למחקר עתידי מסיבה עיקרית אחת: ידוע מזה שנים רבות, כי לאישה בהיריון ישנם מנגנוני פיצוי פיזיולוגיים עקב מצבה: נפח דם גבוה יותר, תפוקת לב גבוהה יותר, גודל רחם המגן על הפציעות התוך-בטניות והאגניות ועוד. מהמחקר עולה, כי מנגנונים אלו, עשויים בהחלט להיות הסיבה ל"הגנה" על ההריונית במקרה של טראומה מתאונת דרכים. עם זאת, כאמור, עניין זה, דורש ביצוע מחקר המשכי משום שמנגנוני פיצוי אלו הם גם הסיבה שבעטיה קשה יותר לזהות מצבים אקוטיים אצל אישה בהיריון. "לכן", מסכם פרופ' משנה קסל, "המדיניות שבה אישה בהיריון מאושפזת להשגחה וניטור לאחר תאונת דרכים – נשארת בעינה".