לומדות לשחרר

רק כ-15% מהסובלות מווגינסמוס פונות לקבלת עזרה מקצועית

"וגינסמוס" היא התכווצות בלתי רצונית של שרירי פתח הנרתיק בתגובה לניסיון החדרת איבר המין הגברי. "לא רצונית", שכן האישה כן מעוניינת בקיום יחסי מין מלאים הכוללים חדירה, ועל כן המצב מוגדר כבעיה בתחום התפקוד המיני. ראוי לציין כי אין מדובר במצב שבו האישה אינה מצליחה להגיע לאורגזמה או ליהנות מיחסי מין, אך הדבר אינו מושג באמצעות חדירה.

 

מה גורם לתופעת הווגינסמוס? איך מאבחנים אותה ואיך מתמודדים איתה? ד"ר רונן רוב, מנהל המרפאה לבריאות מינית במרכז הרפואי "הלל יפה", ומירי קרייזמן, מטפלת מינית מוסמכת, עונים.

 

מהו ההיקף של תופעת הווגינסמוס?

"נמצא כי 6%-1% מקרב הנשים באוכלוסייה סובלות מהבעיה, אך רק כ-15% מהן פונות לקבלת עזרה וטיפול מקצועיים".

 

מהן הסיבות לווגינסמוס?

"המקורות של הבעיה יכולים להיות שונים, הם עשויים לנבוע מסיבות פסיכולוגיות וגם מסיבות פיזיולוגיות, אף שהן נדירות יותר.

 

בין הסיבות הפסיכולוגיות אפשר למנות חוויה לא נעימה בעבר, ניצול מיני, כאבים בניסיון מיני ראשון או בבדיקה גינקולוגית וגינאלית, פחד קיצוני מחדירה בשל אמונה/תחושה שהנרתיק קטן מדי לחדירה של הפין, פחד מהיריון, קשיים בקשר הזוגי, חוסר באינטימיות, קונפליקטים, חוסר התאמה מינית, חינוך נוקשה, אדיקות דתית, מעגל סגור של פחד-לחץ-פחד, דיכאון וחרדה (המקושרים לפוביות נוספות) ועוד.

 

סיבות פיזיולוגיות אפשריות הן מחלת האנדומטריוזיס, קרום בתולים שאינו בתוק לחלוטין, היווצרות דלקת באזור הכניסה לנרתיק (וסטיבולום), או קיומה של מחיצה בפתח הנרתיק".

 

האם אפשר לדבר על דרגות קושי שונות בהקשר של וגינסמוס?

"כן. בהתייחסות לווגינסמוס מזהים שתי דרגות קושי עיקריות:

דרגה ראשונית: במצב זה מעולם לא התאפשר קיום מגע מיני מלא הכולל חדירה לנרתיק.

דרגה משנית: שבו כן התאפשרה בעבר חדירה ללא קשיים, אך מסיבה כלשהי היא הפכה כיום לבעייתית. מדובר במצב משני לדיספראוניה: כאבים קבועים, או חוזרים ונשנים הקשורים לקיום יחסי מין.

 

"בשתי הדרגות הללו קיימת התייחסות לשני מצבים:

וגינסמוס גלובלי: מצב של חוסר יכולת לחדירה מכל סוג שהוא.

וגינסמוס מצבי: קיימת יכולת להחדיר טמפון או לאפשר בדיקה וגינאלית, אך לא לקיים מגע מיני".

 

כיצד מאבחנים וגינסמוס?

ד"ר רוב ומירי קרייזמן מספרים:

"לפני מספר חודשים הגיע לטיפול במרפאה זוג צעיר, שנישא זה מכבר. הם סיפרו כי מטעמי דת ומסורת לא קיימו יחסי מין לפני הנישואין, וכי הניסיונות הראשונים לקיים יחסי מין היו כואבים וטראומתיים, בעיקר לאישה. האישה אף תיארה מצוקה רגשית גדולה וציינה כי היא בטוחה שלעולם לא תצליח לחוות חדירה ללא כאבים. בן זוגה, למרות היותו פסיכולוג במקצועו, חש שטיפול מיני אינו בהכרח הפיתרון ושבשל אופי מקצועו יידע להתמודד עם העניין בעצמו, ללא סיוע חיצוני. מכאן, שכבר בהתחלה לא היה לנו פשוט: האישה אותתה מצוקה אמיתית, שנבעה מפחד ומחוסר ניסיון, ואילו הגבר, למרות שהכיר בקיום הבעיה, לא תמיד הגיע לפגישות והיה צורך 'להכניסו לתלם' לטובת הטיפול.

 

"במקרה נוסף, חמור מהקודם, הגיע אלינו זוג שניהל מערכת יחסים במשך חמש שנים, אך בעת קיום יחסי מין הם לא הגיעו מעולם לכדי חדירה בגלל חשש של האישה מהאקט ו'התכווצות' בעת ניסיון שכזה. מכיוון שכעת שקלו להתחתן, הם החליטו כי יהיה זה נכון לפנות לעזרה מקצועית, וכך הגיעו אלינו. האבחנה בשני המקרים הייתה ברורה, ללא צל של ספק – וגינסמוס".

 

איך מטפלים בווגינסמוס?

"הטיפול בבעיית הווגינסמוס משלב טיפול רפואי וטיפול מיני ייעוצי תומך (טיפול התנהגותי-קוגניטיבי). למרות שווגניסמוס היא לרוב בעיה פסיכוסומאטית, הרי שעדיין יש לבצע בתחילת הטיפול בירור רפואי כדי לשלול אפשרות קיומה של הפרעה רפואית ממשית. לאחר שמוודאים כי הבעיה היא בתחום הרגשי בלבד, מתחילים בתהליך טיפולי המבוצע בשני מישורים:

 

המישור הראשון הוא ניסיון להתחקות אחר מקור הבעיה (שלב ה'בצל'). מדובר בתהליך לא פשוט כשלעצמו, משום שלא תמיד ניתן לשמוע סיפור ברור, שיסביר את מקור החרדה.

 

המישור השני הוא הטיפול בפועל. טיפול זה כולל לימודי אנטומיה בסיסיים, לצורך היכרות והתקרבות של האישה אל גופה, ומתן 'שיעורי בית' למטופלת.

 

"הטיפול ההתנהגותי הוא הדרגתי ובמסגרתו נעשה שימוש בעזרים שונים, ביניהם מרחיבים נרתיקיים בגדלים שונים. בנוסף, ניתנים לאישה תרגילי הרפיה לשרירי רצפת האגן, תרגילים בדמיון מודרך ועוד. ישנה כמובן חשיבות רבה לשיתופו הפעיל של בן הזוג בתהליך הטיפולי.

 

"במקרה של הזוג הנשוי הטרי, הצענו לאישה לנסות לעשות שימוש במרחיב נרתיקי בזמן רחצה מרגיעה באמבטיה, זאת בנוסף לשיחות איתה ואחר כך עם בן זוגה לגבי מהות הפחדים שלה מעצם החדירה. במקרה שלהם, התוצאה לא איחרה לבוא. לאחר חודשיים בלבד התקשרה האישה לבשר לנו כי הם הצליחו לקיים יחסי מין טובים ומהנים.

 

"חשוב להדגיש שלאחר הדרכה וליווי שלנו, כמובן, חלק גדול מהטיפול נעשה על ידי המטופלת באופן עצמאי בביתה. כמובן שבהקשר זה חשובה מאוד התמיכה ולא פעם גם העזרה של בן הזוג.

 

"גם במקרה של הזוג שטרם נישא, הייתה העבודה המשותפת מוצלחת מאוד. בבסיסה עמד היעד של הפגת חרדותיה של האישה. הגבר היה פעיל מאוד וסייע בתפעול עדין של מרחיבי הנרתיק וביצירת אווירה מרגיעה. גם אצלם, בסופו של דבר, הושגה המטרה והזוג התחתן בתחושת ביטחון ובלב שלם.

 

"אך כמובן שגם קיימים מקרים של נשים שהגיעו למרפאה ללא בני זוג. למשל, בחורה בשנות העשרים לחייה שהגיעה אלינו לאחר שרבות ממערכות היחסים הרציניות שלה הסתיימו בשל חוסר יכולתה לקיים יחסי מין מלאים. הווגינסמוס שלה נבע מפחד וחרדות בסיסיים, שאותם עמלנו להפיג בעבודה משותפת שבה נעזרנו באמצעים שונים ואשר ארכה כמה חודשים. בסיום הטיפול הבחורה נסעה ללימודים בחו"ל ואחרי תקופה מסוימת התקשרה לספר שהיא מנהלת מערכת יחסים מוצלחת, שכוללת כמובן קיום יחסי מין מלאים". 

 

מהם "אמצעי הטיפול המגוונים" שאתם מזכירים?

"הטיפול משלב טכניקות של התמודדות עם הפחד, חינוך מיני והדרכה מינית, טיפול פיזיותרפי לשליטה בשרירי האגן וטיפול בעזרת מרחיבים ואף תרופות מרגיעות. מדובר כמובן בתהליך טיפולי מדורג, שיש בו תקופות שאינן פשוטות עבור האישה, אך גם עבור בן זוגה. בנוסף, לא תמיד ניתן לדעת מהי נקודת הזמן שתביא לפריצת דרך ולהצלחה. עם זאת, הקפדה על הגעה מסודרת ועקבית לטיפול ויצירת מערכת של הסכמות ואמון הדדי בין בני הזוג ובין המטפלים על אופן הטיפול, הן מתכון יעיל וכמעט בטוח לפתרון הבעיה".

 

מהו שיעור ההצלחה שלכם בטיפול בווגינסמוס?  

"אנו גאים לומר כי בטיפולים בווגינסמוס במרפאה שלנו ב'הלל יפה' השגנו הצלחה אצל כ-40% מהפונות. הצלחה מבחינתנו היא מצב שבו בגמר הטיפול האישה מקיימת יחסי מין מלאים ולאורך זמן".

 

למרפאה לבריאות מינית»

למחלקה האורולוגית»