"בלב ובנפש"

מקצוע הסיעוד ידוע כתחום קשה ומאתגר, בפרט כשמדובר בצוותים הסיעודיים הנמצאים במחלקות הכי מורכבות בבתי החולים – המחלקות הפנימיות. השיח על המחלקות הפנימיות עולה פעמים רבות בהקשר של צפיפות, עומס ו"הזקנה במסדרון", שכן, לרוב, מחלקות אלה נמצאות בתפוסה של מעל 100 אחוזים ברוב ימות השנה, ועיקר המאושפזים בהן הם חולים קשישים, הסובלים מתחלואה קשה ומצבים רפואיים מורכבים. לפניכם ארבעה סיפורים מעוררי השראה של מי שבחרו מרצונם לעבוד בתחום הרפואה הפנימית, מתוך שליחות ואחריות, על אף האתגרים והקשיים היומיומיים.

עדיין מתרגש אחרי 30 שנה

אבי יטמניה, בן 63 מנתניה, ראש צוות במחלקה פנימית ב', עלה מאתיופיה בשנת 1985. הוא היה אח בסודן והצטרף למחנה הפליטים של הצלב האדום. בגיל 24 עלה ארצה לבדו, החל ללמוד עברית באולפן, ולאחר מכן השלים את לימודי הסיעוד באוניברסיטת אריאל, עם התמחות בגריאטריה. לאחר שסיים את לימודיו, החל לעבוד כאח מוסמך במחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי הלל יפה, שבה הוא עובד עד היום.

"מי שעובד במחלקה פנימית חייב להיות סובלני, לתת אוזן קשבת ולשים את המטופל במרכז. זה מה שהנחה אותי לאורך כל הדרך. אתה חייב להיות בעל יכולת נתינה ומסירות גבוהה מאוד למטופלים. לא כל אחד יכול להחזיק כל כך הרבה שנים במחלקה פנימית. אתה חשוף להרבה מקרים מורכבים ולא תמיד קל להתמודד עם מצבים כאלה", אבי מציין.

במסגרת שנות עבודתו בהלל יפה היה אבי בין המקימים של עמותת "טנא בריאות" למען הקהילה האתיופית. כמו כן, יצא מטעם בית החולים לשליחות לאתיופיה כדי לטפל בחולים, ובמשלחת לארצות הברית לטובת קידום בריאות בקהילה. "העבודה שלי מאוד מספקת. כל פעם שאומרים לי תודה זה ממלא אותי בתחושת סיפוק אדירה. גם כעבור 30 שנים במקצוע, אני מתרגש כשמטופל מודה לי".

הלחץ והאקשן זורמים בדם

נור זייד אלכילאני, בן 42, מהיישוב ערה, ידע עוד בצעירותו שהוא רוצה ללמוד סיעוד. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים וכסטודנט החל לעבוד במחלקה פנימית בבית החולים הדסה הר הצופים. גם כשסיים את לימודיו, המשיך נור לעבוד באותה המחלקה, אך הפעם כאח מוסמך. בשנת 2008 החל לעבוד במרכז הרפואי הלל יפה.

"כשהגעתי לראיון עבודה הציעו לי לבחור בין מחלקה אורתופדית למחלקה פנימית. מבלי לחשוב פעמיים בחרתי להשתבץ במחלקה פנימית. קשה לי לתאר במילים את תחושת הסיפוק מהעבודה שלי, מההזדמנות להעניק מעצמי ולסייע למי שבאמת זקוק לעזרה. ברוב המקרים מדובר באוכלוסייה מבוגרת, מורכבת, הסובלת מתחלואה קשה ולא הרבה אנשי צוות מצליחים לשרוד לאורך זמן. זה דורש תעצומות נפש ומסירות אינסופית", אומר נור.

במסגרת עבודתו כאח, המשיך ללמוד ולהתמקצע בתחומי ההדרכה הקלינית, סוכרת וטיפול נמרץ, ובימים אלה מסיים תואר שני בניהול מערכות בריאות. "בשנים האחרונות העומסים במחלקות הפנימיות הולכים וגדלים. כל יום עבורנו הוא אתגר בפני עצמו, אך מי שכל חייו עובד במחלקה פנימית, הלחץ והאקשן כבר זורמים אצלו בדם. עם כל הקושי שבדבר, אני חוזר הביתה עם תחושת סיפוק שלא הייתי מקבל בשום עיסוק אחר".

מימין לשמאל: נור זייד אלכילאני, אבי יטמניה, סופי שאולוב, קלרה יעקובוביץ

להיות שם גם בשביל המשפחות

סופי שאולוב בת ה-45 מחדרה הייתה בעברה מנהלת חשבונות במשרד עורכי דין גדול. לאחר כמה שנים, החליטה לעשות הסבת מקצוע והלכה ללמוד סיעוד. היא סיימה תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב והתמקצעה בתחום האונקולוגיה והסיעוד המבוגר. בשנת 2007 החלה לעבוד במחלקה פנימית א' במרכז הרפואי הלל יפה ובהמשך, כשנפתחה מחלקה פנימית ד', שובצה בה ולימים מונתה לסגנית אח אחראי במחלקה.

"מאז שהתחלתי את לימודי הסיעוד ידעתי שאני רוצה לעבוד במחלקה פנימית. כאחת שבילתה לא מעט במחלקות פנימיות בבתי חולים שונים כשליוויתי בן משפחה, אני מכירה מקרוב את הצורך של בני המשפחה לקבל מידע וסיוע מהצוות המטפל. הבנתי כמה חשוב להיות שם לא רק עבור המטופלים, אלא גם עבור בני המשפחות. יש לא מעט חולים שמאושפזים לתקופה ממושכת ובאופן טבעי אתה נקשר למשפחות. מחלקה פנימית זה אורח חיים. גם כשאתה מסיים משמרת והולך הביתה, אתה ממשיך לחשוב על המטופלים ועל מה שקורה במחלקה. יש חולים בודדים שאנחנו עבורם המשפחה שלהם. אנחנו מקשיבים להם, מלטפים אותם ועוזרים להם בכל דבר".

לדברי סופי, ההחלטה לעבוד במחלקה פנימית הייתה ידועה כבר מלכתחילה: "אני אוהבת לעבוד עם האוכלוסייה המבוגרת. זה המקום שבו אני באמת מגשימה את עצמי, תורמת מעצמי. מי שלא אוהב את העבודה בפנימית לא יכול לשרוד לאורך זמן. זה מלווה בהרבה עומס נפשי ופיזי וחייבים לגלות סובלנות ואיפוק. אנו נחשפים למקרי מוות ולמחלות מורכבות, אך עם זאת, זהו תחום מרתק ומעניין, שכולל כמעט את כל סוגי הדיסציפלינות. גם אחרי 20 שנה במקצוע, אני עדיין לומדת דברים חדשים כל יום".

"מרגישה צעירה בנפשי"

קלרה יעקובוביץ, בת 62, מחדרה, היא אחת מהאחיות הוותיקות ביותר בבית החולים. בצעירותה למדה אחיות מעשיות ב"הדסה נעורים" ובמסגרת שירותה הצבאי שירתה כחובשת. לאחר שחרורה מצה"ל בשנת 1982, החלה לעבוד במחלקה פנימית ב'. מאז תחילת עבודתה ידעה שהיא רוצה להצטרף למחלקות הפנימיות.

"כשהגעתי לבית החולים הציעו לי להשתבץ במחלקת יולדות או ילדים, אך התעקשתי לעבוד במחלקה פנימית. מיד התאהבתי בתחום. האקשן, הלחץ, העבודה הקשה – אין רגע דל. כשמגיעים למחלקה מטופלים במצב בריאותי קשה שבסוף האשפוז יוצאים מחויכים ומוקירים תודה על הטיפול, אין תחושת סיפוק גדולה יותר".

עבור קלרה לעבודה במחלקה פנימית יש גם יתרונות: "כמי שעובדת 40 שנה כאחות במחלקה פנימית, אני מרגישה צעירה בנפשי. המוח עובד כל הזמן ולא מתנוון. אחרי כל כך הרבה שנים למדתי להסתגל ללחץ, לעומס, לקושי הפיזי. הדבר היחיד שלא הסתגלתי אליו הוא המחסור בכוח אדם ומצוקת חדרי האשפוז. לראות מטופל ששוכב בפרוזדור בלי טיפת פרטיות, זה לא מצב שמתקבל על הדעת בשנת 2023. חייבים להקצות עוד כוח אדם למחלקות הפנימיות ולהגדיל את התקציבים, זה הדבר שאני מייחלת אליו ומקווה שיתממש מתישהו".