"לידה מחדש"

ההגעה הראשונית לטיפול כימותרפי מעוררת חששות כבדים אצל רובם המוחלט של המטופלים. העובדה שנכנסים לתקופה חדשה בחיים ושדברים הולכים להשתנות הן בהחלט תובנות שנוחתות על החולים ובני משפחותיהם כבר בטיפול הראשון.

כעובד סוציאלי, המטרה שלי היא לרכך כמה שיותר את המכה עבור המטופל/ת ועבור בני/בנות זוגם/ן – בין אם עלי ידי תמיכה והכלה בהיכרות עצמה, ובין אם על ידי אספקת מידע לחולים על זכויותיהם, ההתארגנות למציאות החדשה והפעולות שאמורים לנקוט, כך שיירגעו מעט, יתמקדו יותר, הייאוש יפחת והאופטימיות תחזור לשכון בקרבם.

כשאבי, חולה בסרטן המעי הגס, ואשתו ענבל הגיעו למרפאה האונקולוגית לטיפול הכימותרפי הראשון של אבי, הייאוש בקרב בני הזוג היה רב והכאוס שלט. ענבל, שליוותה אותו באופן טבעי, כבת הזוג, הייתה שרויה בחרדה אמיתית ולא יכלה בשום אופן למלא את תפקיד המלווה התומכת והמרגיעה. ההפך, אבי היה השקול מבין השניים. האימה של ענבל הייתה כה גדולה, שאפילו לא הצליחה להתרכז בשיחת ההיכרות שלנו באופן מיצוי הזכויות ושאלה שוב ושוב את אותן השאלות, תוך שהיא מביעה את תסכולה ותלונותיה על כל רשות וארגון ציבורי שנתקלה בתקופה האחרונה.

הבנתי אותה. היא, ללא ספק, לא בת המשפחה הראשונה שמתנהגת כך בתחילת הטיפול של אהובה. לא שיש זמן טוב לבשורות כאלה, אבל עיתוי הידיעה על הסרטן של אבי, הכה בענבל באחת התקופות הקשות בחייה. השניים, בסוף שנות ה-30 לחייהם, ללא ילדים, היו בעיצומם של טיפולי פוריות מתישים. ואם לא די בכך, גם מבחינה כלכלית – משבר הקורונה נתן את אותותיו. אבי, הנדסאי אלקטרוניקה במקצועו, יצא לחל"ת ומשכורתו קוזזה ב-25%. הוא לא היה יכול למצות את זכותו לימי מחלה ולהמשיך להרוויח את אותו שכר, כפי שהרבה חולים עושים במצבים כאלה בראשית מחלתם. ענבל, מורה לחינוך מיוחד, התחילה מקום עבודה חדש, שזמן קצר לאחר מכן הוציא את עובדיו לחל"ת, אך ענבל לא הייתה זכאית לתשלום ונותרה ללא הכנסות. הלחץ הכלכלי, יחד עם טיפולי הפוריות הכושלים, התווספו לבשורה על מחלתו הקשה של אבי, וכך פגשתי אותם, על סף התמוטטות.

לטיפול השני אבי כבר הגיע לבד. לענבל היה קשה להכיל את המצב. החלטה טובה לשניהם, חשבתי. ניהלתי עם אבי שיחה נינוחה יחסית, שבה שטח בפניי כיצד הוא רואה את הדברים בבית ואיך הוא מתמודד עם מחלתו. אבי תיאר את הדברים בצורה די לקונית, ללא התרגשות יתר, בצורה שקולה ומחושבת יחסית. לאחר מכן פירטתי באזניו את זכויותיו, מילאנו את טפסי התביעה לביטוח לאומי ומסרתי לו עוד מידע רלוונטי עבורו.

עברו כמה שבועות. הטיפול של אבי הצליח ונתן את אותותיו. מחלתו נסוגה ותפקודו עלה בהדרגה. המפעל שלו חזר לעבוד וגם הוא חזר לעבודתו. אף על פי שלא עבד שעות רבות כפי שעבד קודם לכן, מנהליו התחשבו בו ומשכורתו חזרה להיות כפי שהייתה טרם משבר הקורונה. גם ענבל מצאה עבודה בחצי משרה ומצבם הכלכלי השתפר, ובהתאם ירד המתח בין בני הזוג. אבי המשיך להגיע לבדו לטיפולים והרגעתי אותו כשסיפרתי לו שזהו תהליך טבעי שקורה להרבה בני זוג. החשוב הוא שיקבל את התמיכה היומיומית בבית ואם ענבל לחוצה בבית חולים, היא לבטח לא תרגיע אותו.

לפני כשבועיים הגיע אבי לטיפול האחרון. עדיין מעט מוטרד מתוצאות בדיקת הפט סי.טי שערך לפני כמה ימים, אך האונקולוגית שלו אופטימית: "המחלה מאחוריך". הוא סיפר לי על הדברים הרבים שבכוונתו להשלים בזמן הקרוב, שנבצרו ממנו בשנה האחרונה, כמו ספורט, טיולים ובילויים. נפרדתי ממנו כפי שאני נפרד מכל המטופלים שמסיימים טיפול: "הרבה בריאות ושנתראה רק בביקורות". "חכה שנייה", אמר, "יש לי עוד משהו לספר. ענבל בהריון, בשבוע השמיני". התחשק לי באמת לחבק אותו, אבל שמרתי על ההנחיות. החיוך הרחב שלי נותר מבעד למסכה.